רימון מצוי (שם מדעי: Punica granatum) הוא עץ תרבותי נשיר ממשפחת הרימוניים, שמוצאו באזור הים הכספי באיראן של ימינו, משם הופץ לכל ארצות אגן הים התיכון.
פרי הרימון, המכיל מאות גרעינים עסיסיים, נאכל ונסחר מאז העת העתיקה, בזכות עמידותו לאורך זמן ובזכות טעמו והסגולות הרפואיות שיוחסו לו. בעת החדשה פחתה צריכת הרימון בשל אי-הנוחות הכרוכה בקילופו ובפריטת גרעיניו, אולם מחקרים שביססו את ערכו הרפואי הביאו, מסוף המאה ה-20, לעלייה מחודשת בצריכתו ברחבי העולם.
הרימון הוא אחד משבעת המינים, ומסמל בתרבויות שונות שפע ופריון, יופי וחוכמה. בשל יפי הפרי וערכיו הסמליים, נפוץ השימוש בצורתו לעיטור מבנים, מטבעות, לבוש ועוד, ומקומות רבים קרויים על שמו.
תיאור הצמח:
הרימון הוא עץ נמוך או שיח המגיע לגובה כ-3 מטרים. עליו מסורגים, מאורכים ומבריקים, וקצות ענפיו נוקשים ומחודדים ולכן דוקרניים. בחורף משיר הרימון את עליו ובתחילת האביב הוא שב ומלבלב. העלים הצעירים אדמדמים ומשנים את צבעם לירוק כחודש לאחר הלבלוב. בתחילת הקיץ (בחודשים מאי - יוני) פורח הרימון. פרחיו האדומים ערוכים במקבצים של שניים עד ששה, ומכילים 9-5 עלי כותרת באורך כ-3 סנטימטר, העולים מתוך גביע נוקשה דמוי כד ששוליו מפוצלים למספר שיניים מפושקות, כמעין כתר.
מגביע זה מתפתח פרי הרימון, ענבה מדומה המתמלאת במהלך הקיץ ומבשילה בסתיו, בין ספטמבר לדצמבר. הפרי הבשל דמוי כדור פחוס בקוטר 10-8 סנטימטר, קליפתו אדומה או צהובה והוא מעוטר בקצהו ב"כתר" (בלשון המשנה "נץ"), שריד לגביע הפרח. כל פרי מכיל מאות זרעים בעלי ציפה עסיסית, אדומה או ורודה. הזרעים מסודרים בגושים המופרדים ביניהם במחיצות דמויות דפים דקים וצהובים. לעתים מתבקע הפרי עם הבשלתו.
הרימון הוא מין גר בארץ ישראל ואינו מתחדש מזרעים באופן טבעי, אך לאחר שנשתל הוא יכול לשרוד כצמח בר גם ללא טיפול האדם. הוא בוית כנראה באלף השלישי לפנה"ס באזור ההרים שמדרום לים הכספי, המקום היחיד שבו הוא עדיין גדל בר. משם הובא לאזור החוף המזרחי של הים התיכון לפני כ-4,000 שנה.
מימים קדומים מוכרים שני זנים עיקריים של הרימון: האחד, זן בעל ציפה כהה שטעמה חמצמץ, והשני, זן בעל ציפה בהירה שטעמה מתוק. כיום מפותחים זנים נוספים, ביניהם בעלי פירות שקליפתם כהה ("רימון שחור"), ובעלי זרעים חסרי גרעין נוקשה, הקלים יותר לאכילה. בנוסף, ישנם זנים ננסיים הגדלים כשיחים מרובי-פרחים שגובהם עד כחצי מטר, וזנים בעלי פרחים מרובי עלי כותרת, המגודלים לנוי.
טקסונומיה:
משפחת הרימוניים (Punicaceae) נמנית עם סדרת ההדסאים (Myrtales), וקרובה למשפחת ההדסיים (Myrtaceae) על בסיס דמיון בצורת הפרחים - גביע נוקשה, עלי כותרת מפורדים וריבוי אבקנים. במשפחת הרימוניים רק סוג אחד ובו שני מינים - הרימון המצוי ומין נוסף, Punica protopunica, אנדמי לאי סוקוטרה שבאוקיינוס ההודי, שפרחיו ורודים ופירותיו קטנים יותר.
מחקרים פילוגנטיים מסוף המאה ה-20 מצאו דמיון גנטי בין משפחת הרימוניים למשפחת הכופריים (Lythraceae), אף היא מסדרת ההדסאים. בעקבות זאת יש המסווגים את הרימוניים כתת-משפחה בתוך משפחת הכופריים.
פרי הרימון ושימושו:
משפחת הרימוניים (Punicaceae) נמנית עם סדרת ההדסאים (Myrtales), וקרובה למשפחת ההדסיים (Myrtaceae) על בסיס דמיון בצורת הפרחים - גביע נוקשה, עלי כותרת מפורדים וריבוי אבקנים. במשפחת הרימוניים רק סוג אחד ובו שני מינים - הרימון המצוי ומין נוסף, Punica protopunica, אנדמי לאי סוקוטרה שבאוקיינוס ההודי, שפרחיו ורודים ופירותיו קטנים יותר.
מחקרים פילוגנטיים מסוף המאה ה-20 מצאו דמיון גנטי בין משפחת הרימוניים למשפחת הכופריים (Lythraceae), אף היא מסדרת ההדסאים. בעקבות זאת יש המסווגים את הרימוניים כתת-משפחה בתוך משפחת הכופריים.
שימושים רפואיים:
רפואה עממית
כבר בימי קדם נודע הרימון בסגולותיו הרפואיות. הרמב"ם מציין כי ניתן להשתמש בקליפת רימון לעצירת דימום מפצעים, ובמיץ הרימון לעצירת שלשול ולהקלה על בחילות ועל כאבי ראש שלאחר שכרות.
מחקרים רפואיים
מאז שנת 1999 החלו להופיע פרסומים מדעיים רבים בנושא פרי הרימון ובנושא עץ הרימון, שמחלקים שונים שלו ניתן להפיק חומרים בעלי תכונות פרמקולוגיות מעניינות.הפרי וקליפתו מכילים סדרה של חומרים הקרויים פּוּניקַלאגינים Punicalagins (השם נגזר משמו המדעי של הרימון). חומרים אלו, הם סוג של טאנינים - פולי-פנולים. חומרים אלה המגיעים לגוף בעת אכילת רימון או פירות אחרים, עוברים מטבוליזם ומהם נוצרת חומצה אֵלַגית (Ellagic acid). בעכברי מעבדה שניזונו ממיץ רימון נמצא ריכוז גבוה של Ellagitannins (חומצה אלגית שנקשר אליה גלוקוז), בערמונית וברקמות מערכת העיכול - בעיקר במעי גס.חומצה אלגית הינה חומר נוגד חמצון המונע יצירת רדיקלים חופשיים, ובכך עשוי למנוע או לעכב התפתחות של תאים סרטניים בכמה סוגי סרטן, כגון סרטן העור, סרטן הערמוניתוסרטן השד.למיץ הרימון יכולת נוגדת חימצון גבוהה מאד,[יותר מאשר יין אדום או תה ירוק. בניסוי In vitro, מתו תאי סרטן הערמונית שנחשפו למיץ רימון, וככל שריכוז המיץ עלה - כך מתו יותר תאים. בניסוי In vivo על עכברים שהוזרקו להם תאי סרטן הערמונית, הצליחו להוכיח שהתפתחות הסרטן הייתה האיטית ביותר - בצורה מובהקת - בקבוצת העכברים שקיבלו לשתות מיץ רימון בריכוז הגבוה ביותר. קיימים ממצאים רבים התומכים בסברה, שמיץ רימון יכול להאט ואף למנוע התפתחות סרטן הערמונית וסוגי סרטן נוספים, וכבר התגלו חלק מהמנגנונים הביוכימיים. טרם בוצעו די מחקרים בבני אדם ולכן הנושא עדיין לא הוכח על בני אדם.השפעת מיץ רימון על מניעת סוגים מסוימים של סרטן השד קשורה כנראה למנגון נוסף: מצאו שמיץ רימון מעכב את האנזים 17-beta-hydroxysteroid dehydrogenase ובכך יכול להקטין את רמת האסטרוגן, ואולי בכך למנוע או לעכב חלק מסוגי סרטן השד (עם תאים בעלי קולטנים לאסטרוגן).
במעבדה לחקר ליפידים של הפקולטה לרפואה של הטכניון נמצא, כי אותם פולי-פנולים נקשרים ל-LDL ("הכולסטרול הרע") ובכך מעכבים את חמצונו, ויכולים לעכב התפתחות של טרשת עורקים ולסייע בהורדת לחץ דם.] הורדת לחץ הדם הסיסטולי נגרמת באמצעות הורדת רמת פעילות האנזים ACE (Angiotensin-converting enzyme) המשפיע מאוד על לחץ הדם. הצליחו להוריד את רמת הפעילות של ACE גם מחוץ לגוף (in vitro) בנוכחות מיץ רימון.
במחקר In vitro נמצא, שמיץ רימון מעכב חלבון מסוים הגורם לנזק בסחוסים של חולים בדלקת מפרקים ניוונית (אוסטאוארתריטיס), ובכך משערים שמיץ הרימון יכול להאט את תהליך הפגיעה במחלה זו.למיץ רימון יש כנראה גם השפעות על מערכת החיסון, במניעת זיהומים נגיפיים ובקטריאלים.
רימון מפורק לחתיכות
ויטמינים ומינרלים
ויטמינים ומינרלים עיקריים בפרי הרימון (כל החישובים שלהלן מתייחסים למנת פרי רימון במשקל של 154 גרם):
| ויטמין / מינרל | % מקצובה יומית מומלצת למבוגר |
| ויטמין C | 16% |
| ויטמין B5 | 9% |
| ויטמין K | 9% |
| ויטמין E | 5% |
| אשלגן | 11% |
| נחושת | 5% |
נתונים כלכליים:
על פי הערכה שנעשתה ב-1986, תנובת הרימונים העולמית עמדה באותה עת על כ-800 מיליון טונות בשנה. יש לשער כי היקף הגידול עלה בשנים שחלפו מאז, שכן ב-2004 גידלו בהודו לבדה כ-500 מיליון טונות בשנה. המדינות העיקריות שבהן מגדלים רימונים הן: הודו, איראן, אפגניסטן ומדינות אגן הים התיכון (טורקיה, ישראל, מצרים, מרוקו, ספרד ותוניסיה). גם בארצות הברית, יפן, סין ורוסיה מתקיים גידול מסחרי של רימונים. מרבית הפרי נצרך בשוקי המדינות המגדלות.
בישראל עלה השטח הנטוע ברימונים מכ-1,100 דונם באמצע שנות ה-90, לכ-4,000 דונם בסוף 2004. בשנים שלאחר מכן המשיכו נטיעות הרימונים בישראל בקצב מואץ, וההערכה היא כי בסוף 2005 היו כבר כ-10,000 דונם נטועים. הגידול החד בנטיעות נבע מעליית מחירי הרימון ומוצריו בשוקי מדינות המערב. מגמת עליית המחירים החלה לאחר פרסום תכונות הפרי כנוגד חמצון וכבעל תועלת בריאותית רבה, והתפתחה יחד עם הגברת המודעות במדינות המערב לצריכת מזון אשר נתפס כתורם לבריאות.
שימושים נוספים
קליפת הרימון והמחיצות הצהובות שבתוכו מכילות צבען חום, שבעבר נעשה בו שימוש כחומר גלם לצביעה, ושמשמש גם כיום לצביעה ידידותית לסביבה של בדים לא סינתטיים. בתקופת המשנה הכינו מקליפת הרימון דיו. הטאנינים שברימון ובקליפתו שימשו בעבר גם לעיבוד וצביעה של עורות.
מענפי הרימון החדים והנוקשים נהגו בעת העתיקה להכין שיפודים לצליית קורבן הפסח.
מידע כללי אודות רימון:
אפשר להשתמש בכמה חלקים של עץ ה רימון למטרות רפואיות. לגזע רימון יש פעילות הקוטלת תולעים, אך השימוש בו גורם לתופעות לוואי קשות כגון בחילה והקאות. בגלל התכולה הגבוהה של טנינים בקליפת פרי ה רימון, מומלץ להשתמש בקליפות לטחורים ולפיסורה. הטנינים מכווצים רקמות ובכך עוזרים לריפוי מהיר. פרי רימון עשיר בפלבנואידים, נוגדי חימצון חזקים, העוזרים במיוחד לשמירה על תקינות כלי הדם ובכך מונעים מחלות לב וטרשת עורקים.
אופן השימוש ברימון:
לשמן קליפות רימון לטחורים: יש למלא רבע צנצנת קליפות רימון ואת שאר הצנצנת למלא שמן זית. לחכות שבועיים. אחרי שבועיים השמן מוכן לשימוש – למרוח את המקום הפצוע אחרי יציאה ולפני השינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה