קנמון

קינמון (שם מדעי: Cinnamomum zeylanicum; שם נרדף: C. verum) הוא סוג עץ ירוק-עד ממשפחת העראים, הגדל בסרי לנקה, באינדונזיה, בהרי האנדים, בברזיל ובמצרים. קליפתו הפנימית של אחד ממיניו של הקינמון משמשת כתבלין, הן בצורתה הטבעית (מקלות קינמון) והן בצורת אבקה טחונה. מקור השם Cinnamomum zeylanicum הוא ממוצאו – ציילון (הקרויה כיום סרי לנקה).

לקינמון טעם מעקצץ ומשתמשים בו לתיבול עוגות, קינוחים (בעיקר קינוחי פירות ובפרט תפוחים), אך הוא משמש גם לתיבול בשר.

הקינמון היה אחד מסממני הקטורת, והוא נזכר בשיר השירים: "נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים" (ד', יד).

החומר הפעיל:

החומר הפעיל בקינמון הוא אלדהיד הקרוי קינאמאלדהיד (Cinnamaldehyde) - נוזל שמנוני צהוב וצמיג בעל מסיסות נמוכה במים.

למולקולה מערכת קשרים כפולים מצומדים, ולכן היא מישורית. החומר המרוכז גורם גירוי לעור, ובכמויות גדולות עשוי להיות רעיל, אך אין לו השפעות קרצינוגניות או השפעה בריאותית לטווח ארוך. הקינאמאלדהיד מופרש מהגוף בשתן כחומצת קינמון (תוצר חמצון של האלדהיד). מפיקים את החומר על ידי זיקוק בקיטור של השמן מקליפת העץ. כתוסף מזון הוא מקנה ארומה אופיינית לממתקים, מסטיקים ומשקאות בריכוזים של עד 4,900 מ"ג לליטר (פחות מ-0.5%). בנוסף לשימושיו בתעשיית המזון, החומר הוא דוחה חרקים ומכרסמים יעיל.

היסטוריה:

הקינמון היה ידוע בעולם העתיק. בגלל ערכו הרב, הוא היה מוגש לעתים קרובות כמנחה למלכים ולשליטים. כבר באלף ה-3 לפנה"ס ואף לפני כן, יובא הקינמון מסין למצרים העתיקה. כאמור לעיל, הקינמון מוזכר גם במקרא. הוא מוזכר גם בכתבי הרודוטוס ובספרים קלאסיים אחרים של העת העתיקה. ברומא העתיקה, בגלל יוקרו של הקינמון, נהגו רק לעתים רחוקות להוסיפו למדורות שהובערו לכבוד המתים, אך נירון הקיסר ציווה בהלוויית אשתו פופיאה סבינה בשנת 65 לספירה לשרוף קינמון בכמות המספיקה לשנה עבור עיר.

לפני ייסודה של קהיר, העיר אלכסנדריה הייתה נמל המעבר הים תיכוני לקינמון. האירופאים שהכירו את הספרים הלטיניים, המצטטים את דברי הרודוטוס, ידעו שהקינמון מגיע מן הים האדום לנמלי מצרים, אך לא ידעו בבירור האם הוא מגיע מאתיופיה או לא. כאשר ההיסטוריון הצרפתי ז'אן דה ז'ואנוויל התלווה למסע הצלב השביעי של מלך צרפת לואי התשיעי בשנת 1248, הוא דיווח על כך שסופר לו - ובכך הוא האמין - שהקינמון מועלה ברשתות הדייג במקורות הנילוס בקצה העולם. בימי הביניים מקור הקינמון היווה חידה סתומה עבור העולם המערבי. מרקו פולו נמנע מלהביע דעה החלטית בעניין זה. הרודוטוס וסופרים אחרים ציינו על חצי האי ערב כעל ארץ מוצא הקינמון: ציפורי הקינמון הענקיות היו אוספות את ענפי הקינמון בארץ עלומה, שם צמחו עצי הקינמון, והיו בונות את קניהן; הערבים הועסקו בהשגת הענפים. הסיפור על הקינמון התגלגל בתקופה מאוחרת יותר, בשנת 1310, לביזנטיון, למרות שכבר במאה הראשונה לסה"נ נטען על ידי פליניוס הזקן, שאגדה זו הומצאה על ידי הסוחרים כדי להעלות את מחירו של הקינמון. האזכור הראשון על גידול עצי הקינמון בסרי לנקה מופיע בספרו של זכארייה אלקזוויני "אתר אל בילד ואכבר אל עיבד" בשנת 1270 בקירוב. בהמשך הוא הובא בקצרה על ידי המיסיונר הצרפתי ז'ן ממונטקורבינו במכתבו משנת 1292 בקירוב.

רפסודות אינדונזיות הובילו את הקינמון (שידוע באינדונזיה כ"קאיו מניס", כלומר העץ המתוק) דרך "מסלול הקינמון", ישירות ממולוקס למזרח אפריקה, משם הוא הועבר על ידי הסוחרים המקומיים צפונה לשוקי רומא.

הסוחרים הערבים היו מביאים חומרי תבלין בדרכי הסחר היבשתיות לאלכסנדריה של מצרים, שם הם נקנו על ידי סוחרי ונציה, בעלי מונופול על הסחר בתבלינים באירופה. הפסקה בסחר זה, על ידי הממלוכים והאימפריה העות'מאנית הייתה אחד הגורמים לחיפוש הדרך הימית לאסיה.

בסופו של דבר, בסוף המאה ה-15 גילו הסוחרים הפורטוגזיים את האי ציילון (סרי לנקה), והביאו לשינוי בייצור הקינמון, שהוחזק באופן מסורתי בידי הקסטה הנקראת salagama. בשנת 1518 הקימו הפורטוגזים באי מצודה, שבאמצעותה הגנו בחירוף נפש על בלעדיות הסחר במשך יותר ממאה שנה.

הסוחרים ההולנדיים הוציאו את השליטה על סחר התבלינים מידי הפורטוגזים, בכורתם ברית עם ממלכת קנדי באי ציילון. ב-1638 הם הקימו שרות דואר באי, עד 1640 השתלטו על בתי הייצור ולקראת שנת 1658 דחקו את רגליהם של הפורטוגזים באופן סופי. "חופי האי משופעים בו – דיווח הקפטן ההולנדי – והוא הטוב ביותר מכל מה שיש בכל המזרח. כאשר נמצאים מול הרוח הנושבת מן החוף, אפשר להרגיש בריח הקינמון ממרחק של שמונה ליגות" (Braudel, 1984, עמ' 215).

חברת הודו המזרחית ההולנדית הציעה שיטות חדשות לגידול הבר של הקינמון, ובסופו של דבר הפכה אותו לגידול תרבותי.

ב-1767 ייסד הלורד בראון מחברת הודו המזרחית חוות קינמון באניארקנדי בקננור (היום – קנור) במחוז קראלה, חווה זו הפכה לחוות הקינמון הגדולה של אסיה.

ב-1796 דחקו האנגלים את רגליהם של ההולנדים, אך המונופול על הסחר הציילוני כבר איבד אז מחשיבותו. את עצי הקינמון החלו לגדל אז גם במקומות אחרים, ותה, קפה, סוכר ושוקולד הביאו לצמצום השימוש בתבלינים המסורתיים.

שימושים

לקינמון טעם מעקצץ ומשתמשים בו לתיבול עוגות, קינוחים (בעיקר קינוחי פירות ובפרט תפוחים) אך הוא משמש גם לתיבול בשר.

סגולות מרפא

מחקרים הראו כי צריכת 1/2 כפית של קינמון ליום מורידה בכ- 20% את רמת הסוכר והכולסטרול בדם אצל חולי סכרת מסוג II, מונע בחילות, מונע הצטברות גזים במערכת העיכול, מוריד שלשולים, ושימוש אצל ילדים, מגביר שיעול וגורם להוצאת ליחה אצל בני 70-80 , פעיל כנגד חוסר תיאבון, פעיל נגד קלקולי קיבה שמלויים בגזים וגם בבחילות, מוריד כאבי בטן, קיבה ומעיים שמלווים בקור וחולשה, מונע בחילות והקאות, פעיל כחומר אנטי-בקטריאלי ואנטי-פטריתי.

מידע כללי אודות קינמון:

קינמון הוא תבלין נפוץ, בעיקר במאפים ועוגות. שמנים ארומטים של קינמון נמצאים בשימוש נרחב בארמותרפיה והם משמשים בטיפול בכאבים, דכאונות ואיבוד עניין בחיים. פעילותו של קינמון מחממת, אנטי ספזמוטית (מרפה עויתות), משחררת את הקיבה (נוגד גזים) ואנטי ספטית.

אופן השימוש ב קינמון:

לטיפול בשיעולים, התקררויות וקדחות: הוסיפו קורטוב נדיב של אבקת קינמון לכל תה צמחים מתאים.

להתקררות עם נזלת: לעסו חתיכה קטנה של קליפת קינמון מספר פעמים ביום.

לטיפול בצמרמורות, בחילות והפרעות עיכול: להכין חליטה ביחד עם זנגביל ולשתות מספר פעמים ביום.

לטיפול בדלקת שקדים ולשטיפת פה במחלות חניכיים: לערבב מים עם אבקת קינמון ולהשתמש בנוזל לגרגור.

קינמון סיני Chinese cinnamon

טיפים: הקליפה השטוחה של עץ הקינמון הסיני. משמש לחליטות, לבישול ולאפיה