פלפל ירוק שלם Green pepper

טיפים: טרם הבשלת הפלפל השחור קוטפים אותו ומייבשים. התבלין שומר על צבע ירוק וטעם עדין. משמש לתיבול מרקים, כבישת ירקות ובשר.

סוגי פלפלים:

פלפלים חריפים שלמים ארוכים

פלפלים מתוקים שלמים

עגבניות מיובשות

עַגְבָנִיָּה (נקראת גם סוֹלַנוּם העגבנייה; שם מדעי: Solanum lycopersicum) היא צמח ממשפחת הסולניים, צבעה אדום לרוב, אף על פי שישנם מינים צהובים, ירוקים ואף סגולים. העגבנייה בעלת ערך תזונתי רב, והצבע האדום מקורו בריבוי בטא-קרוטן.

מבחינה בוטנית העגבנייה מוגדרת כפרי, מכיוון שהיא מכילה זרעים ומתפתחת מהפרח. הגדרתה הקולינרית היא כירק, מכיוון שאינה נוטה למתיקות.

העגבנייה היא אחד מהגידולים החשובים בחקלאות. בתחום הקולינריה פירות העגבנייה מסווגים כירקות, הנצרכות בכמויות גדולות ונאכלות טריות וכמרכיב בתבשילים וכן בתעשיית שימורי רסק עגבניות. עגבניות ירוקות לפני הבשלתן נהוג להחמיץ. בחלקי הצמח, בגבעולים ובעלים מצוי רעל הסולנין, אך אין הסולנין נמצא בפירות.

העגבנייה הבשלה, בעלת אחוז גבוה של נוגד החמצון (אנטיאוקסידנט) ליקופן. הליקופן הוא אחד מנוגדי החמצון החזקים המוכרים כיום. הליקופן נחשב כמסייע במניעת סוגי מחלות סרטן.

מקורה של העגבנייה בדרום אמריקה. חוקרים מעריכים שהעגבנייה תורבתה לראשונה בפרו העתיקה, שם גדלים עדיין מיני בר של עגבנייה. כמו פירות וירקות אחרים (כגון תפוח אדמה ותירס), העגבנייה לא הייתה ידועה לאירופאים עד אשר הגיעו לאמריקה.

האירופאים התייחסו לעגבנייה בחשדנות וחלקם סברו שהיא רעילה ונהגו להשתמש בהן כקישוט בלבד. רק במחצית השנייה של המאה ה-19 הפך גידול העגבנייה לנפוץ בעולם. העגבניות המשמשות היום בחקלאות הן ככל הנראה זן תרבות (אשר עבר הכלאות למען השבחתו בידי בני אדם). זן הבר של העגבנייה הוא ככל הנראה ה"פנלי" אשר פירותיו קטנים וירוקים, ואינם טעימים למאכל.

השם "עגבנייה", שמקורו בשורש ע-ג-ב המתקשר בחיזור, בהתעלסות ובתשוקה, ניתן לה על ידי יחיאל מיכל פינס בהקבלה לכינויהּ העממי באירופה "תפוח אהבה". במשך כעשרים שנה, עד ימי העלייה השנייה, הוחרמה המילה "עגבנייה" על ידי חלק ממחדשי השפה העברית, ביניהם אליעזר בן יהודה עקב "גסותה". עם בוא העליות המאוחרות יותר, נקלט השם עגבנייה בפי כל. ככל הנראה בשל הקרבה הלשונית לשפות האירופיות - "תפוח אהבה" כאמור. הצעות נוספות לשם הירק ניתנו על ידי הרב קוק שהתנגד לשם בעל האופי המיני והציע "אדמונייה", ואליעזר בן יהודה שהציע את השם "בַּדּוּרָה", צורה עברית למילה הערבית "בנדורה" (بَندُورَة).

זני עגבניה:

חברות שונות מפתחות זנים רבים של עגבנייה לגידול ושיווק. כך ישנם זנים בהם הפירות קטנים במיוחד, הנקראים לרוב "עגבניות שרי" (עגבניות דובדבנים), זן שצורת העגבניות בו פחוסה, כמו פרי התמר, ועל שום כך נקרא "עגבניית תמר", וזנים רבים אחרים. זני העגבנייה נבדלים גם באופי הצימוח - צימוח מסיים, חצי מסיים או בלתי מסיים.

צמיחה בלתי מסיימת (Indeterminate)

צמח בעל גדילה מתמשכת, תפרחת ראשונה מופיעה בפרק 7-8 ולאחר מכן מופיעה תפרחת כל פרק רביעי - שלושה עלים, תפרחת, שלושה עלים. צורת גידול זו ממשיכה תאורטית עד אין סוף כשהגידול נקטע עקב מגבלות אקלים או הגנת הצומח. זנים בלתי מסיימים מיועדים לגידול מתמשך בהדליה בבתי צמיחה או בהדליה בשטח הפתוח.

צמיחה חצי מסיימת (Semi determinante)

הענפים מסיימים צמיחתם בתפרחת קודקודית אבל בשלב צמיחה מתקדם יחסית. בזנים אילו יש על פי רוב שני עלים בין תפרחות. זנים חצי מסימים מיועדים לגידול בהדליה בשטח הפתוח מכיוון שהם יוצרים צמח מרוסן יחסית לצמחים הבלתי מסיימים ולכן נוח יותר לגידול ושליטה.

צמיחה מסיימת (Determinente)

הגבעול הראשי והגבעולים המשניים מסיימים גדילתם לאחר מספר תפרחות בתפרחת קודקודית. זנים אילו יוצרים תפרחת ראשונה לאחר כ- 5 פרקים, ממשיכים בתפרחת ועלה לסירוגין - עלה-תפרחת-עלה-תפרחת ולאחר כ- 4-5 תפרחות מסיימים את גידולם. זנים אילו מתאימים לגידולים שרועים בשטח פתוח ומאפיינים בעיקר את זני התעשייה.

טיפוסי פרי

להלן הידועים שבהם:

• שרי
• לב השור
• תמר
• כדורי
• מאורך
• אגסי
• גלילי

מכל טיפוס נמצאים בשוק זנים רבים חלקם מטיפוח מקומי וחלקם מיובאים.

עגבנייה מיובשת היא מוצר בעל שימוש נרחב במטבח האמריקאי, האיטלקי ואף הישראלי. מקורם של העגבניות המיובשות הוא באיטליה. בתקופות שבהן טכניקות של שימור ירקות לא היו מפותחות, ייבשו האיטלקים עגבניות, בקיץ, על גגות הרעפים, כדי לנצל אותן בחורף, כאשר עגבניות טריות לא היו בנמצא. לאחר הייבוש במטרה להאריך חיי מדף, הוסיפו לעגבנייה שמן זית, אשר העניק לעגבנייה המיובשת גם מטעמו, כן הוסיפו לעגבנייה תבלינים שונים.

העגבנייה המיובשת משמשת כתוספת לגבינות, סלטים וממרחים, לכריכים, ולרוטב פסטה. כן, מוסיפים עגבניות מיובשות למרקים ותבשילים שונים.

מלפפון

מְלָפְפוֹן (שם מדעי: Cucumis sativus, קישוא או מלפפון הגינה), הוא מטפס ממשפחת הדלועיים. חד שנתי-קייצי. אינו דורש השקיה מרובה. פריו המוארך עסיסי עשיר מאוד במים. צבעו ירוק (למעט המלפפון הלימוני האוסטרלי). נאכל חי, מלוח או כבוש. הצמח שמוצאו בהודו, מגודל מזה 3000 שנה וכיום הנו נפוץ ביותר וגדל בחממות או בשדות פתוחים.

המלפפון הוא פרי מבחינה בוטנית – בית קיבול לזרעים המוקפים ציפה בשרנית, הנוצר משחלה יחידה. המלפפון הוא בדרך כלל גלילי, מוארך, חלק או בעל בליטות. ישנם זני מלפפונים קטנים המיועדים להחמצה. צבעו בדרך כלל ירוק אך המלפפון הארמני (המכונה בארץ פקוס או "מלפפון ערבי") צבעו ירקרק והמלפפון הלימוני כדורי וצבעו צהוב.

המלפפון מגיב לאורך היום: יום קצר מעודד הופעת פרחי נקבה ויום ארוך מעודד הופעת פרחי זכר. לתגובה לאורך היום מצטרפת השפעת הטמפרטורה: טמפ' נמוכה מעודדת נקביות וטמפ' גבוהה זכריות. שני הגורמים פועלים יחד ומתגברים אחד את השני. להשפעות הסביבה מצטרפת גם התורשה. זנים קלסיים הגדלים בקיץ מתחילים בהופעת פרחי זכר, עוברים לשילוב של פרחי זכר ופרחי נקבה ולפרחים דו מיניים, ומסיימים את גידולם עם הופעת פרחי נקבה בלבד. בטיפוח ניתן בעזרת הכלאות וברורים ליצור צמחים שהם נקביים ופרתנוקרפיים (פרחים שיוצרים פרי נטול זרעים). זנים אלה הם המקור למרבית המלפפונים שבשווקים. זני מלפפון רגילים או ישנים דורשים הפריה על ידי התערבות חרקים מאביקים. אלה מעבירים את האבקה מפרחי הזכר לפרחי הנקבה. הזנים הפרתנוקרפיים, שהם מרבית הזנים החדשים, אינם זקוקים להפריה, שעשויה לפגוע באיכות הפרי.

הזמן העובר מהזריעה לקטיף תלוי בעיקר בטמפרטורה של סביבת הצמח, כאשר בסביבה חמה הזמן בין זריעה לקטיף הוא כ-40 יום, בעוד בטמפרטורות קרות הוא יכול להגיע אף ל-80 יום ויותר ‏.

ערך תזונתי:

מלפפון טרי הוא מקור טוב לאשלגן אשר נותן דשן לצמח.

שימושים רפואיים וקוסמטיים:

בקוסמטיקה משתמשים בפרוסות מלפפונים המונחות על העיניים להורדת נפיחות סביב העיניים (שקיות). המלפפון המכיל 96% מים עשיר בלחות, וזו יחד עם אפקט הקירור מורידים את הנפיחות. מספר מוצרים קוסמטיים מכילים תמציות מלפפון ממספר סיבות. במלפפון חומרים המסייעים בהחדרת הלחות לעור, ופעילים נגד דלקות ומסייעים בהסרת תאים מתים.המיץ הטרי של הירק מצנן, מבריא ומגמיש את העור.

ברפואה הסינית חשיבותו של המלפפון כירק מקרר ולכן משתן, מרווה ועוזר לנקות רעלים מהגוף וכירק מתוק מסייע לאברים האחראים על עיכול והטמעת מזון ונוזלים בגוף.

הנטורופתיה מייחסת לזרעי המלפפון תכונות קוטלות תולעים והם משמשים כתרופה ביתית כנגד תולעי מעיים.

אופן השימוש במלפפון:

לטיפול בתולעי מעיים יש לקחת 60 גרם של זרעים כתושים של מלפפון ולערבב עם דבש. יש לאכול כפית על קיבה ריקה כל יום. לשטיפת פנים יש לרסק מלפפונים במערבל ולסנן. מהמיץ שנוצר יש לשטוף את הפנים.

המלפפון במקורות היהדות:

הקישואים מוזכרים כבר בתנ"ך: "זכרנו... את הקישואים ואת האבטיחים" (במדבר יא, ה) ורש״י מפרש קוקומברוש. השם מלפפון עצמו מקורו יווני ופירושו מלון תפוח. הוא נזכר במשנה, שם צורת הריבוי היא "מלפפונות". מפירושו של רבי עובדיה מברטנורה לכלאיים א ב ב: "הקישות - קשואין שקורין בערבי פאקו"ס ובלע"ז קוקומברו"ש concombres . והמלפפונות - נקראים בערבי כייא"ר ובלע"ז ציטרול"י citrouille מתברר שמה שאנו מכנים כיום מלפפון נקרא בעבר קישוא, והמלפפון היה שמה של דלעת.

על פי מדרש שם של רבי ישמעאל, הם נקראים בשם קישואים "מפני שקשין לגופו של אדם כחרבות" (מסכת עבודה זרה דף יא, עמוד א).

בתלמוד נפסק כי פיצוי על אובדן עבודה לאדם שניזק הוא כשכר של "שומר קישואים", עבודה שנחשבת ראויה לכל אדם, ושכרה הוא מינימלי (בבא קמא פה ב).

לימון פרסי לבן

לימון (שם מדעי: Citrus × limon) הוא מין של עץ ממשפחת ההדרים, שמגדלים באופן חקלאי בעבור פריו הקרוי באותו שם. הלימונים מבויתים בעיקר לשם הפקת מיץ, אך גם החרצנים, הציפה והקליפה משמשים בבישול, באפייה ובשימורים. מיץ הלימון מכיל כחמישה אחוזים חומצה ציטרית, ועל כן טעמו של פרי הלימון חמוץ.

עץ הלימון הוא עץ קטן, המתנשא עד לגובה מקסימלי של 6 מטרים. הענפים מחודדים ומסודרים בצורת כתר. צורת העלים היא אליפסה מחודדת, וצבע הפרחים סגלגל.

הלימון איננו מפירות ההדר המקוריים שגדלו בעולם, ולמעשה הוא הכלאה של ליים ואתרוג.

שימושים:

השימוש העיקרי בלימון הוא לבישול במיץ לימון והכנת לימונדה לשתייה. במטבחים רבים ברחבי העולם משתמשים במיץ לתיבול מאכלים, ובעיקר במטבח הים תיכוני ובמטבח הבלקני. קליפתו של הלימון ושל האתרוג משמשות גם להכנת תבלין שנקרא "ציטרונאט" (בגרמנית "zitronat") והוא משמש לתיבול עוגות ועוגיות של המטבח הגרמני.

גרידת לימון

יש המשתמשים במעט קליפת לימון מגורדת למען הטעם והריח. נוהגים בדרך כלל להכניס גרידת לימון בתוך בלילות של מאכלים מטוגנים או מאכלים מטוגנים בפרט וגם באפיה גרידת הלימון הינה נפוצה מאוד ומשמשת למרכיב חיוני ומוסיף להרבה מאוד מאפים ועוגות.

לימון פרסי

כך מכנים יוצאי איראן פירות לימון או ליים (Citrus × latifolia) שיובשו באופן טבעי עד להיעלמות הנוזלים ולהצטמקות הפרי, במטרה לשמר את הפרי ותמציותיו הארומטיות. הלימון הפרסי, המכונה בקרב יוצאי פרס בישראל לימו עומאני, משמש במטבח הפרסי לתיבול מרקים, ותבשילים נוספים. באמצעות ניקוב הקליפה משחררים את ריכוז התמציות הארומטיות הלימוניות לתוך התבשיל. יש הטוחנים את הלימון לאבקת תבלין.

טעם

טעמו של הלימון חמוץ.

את הפירות היבשים, בצבע אפרפר - שחור, ניתן למצוא בדוכני חנויות התבלינים בשווקים.

לימון פרסי שחור

כרובcabbage

כרוב (כרוב הגינה, Brassica oleracea capitata; מיוונית: krambe) הוא ירק ממשפחת המצליבים. הכרוב ניתן לאכילה כשהוא נא ומעובד בצורות שונות. כמו כן הוא ניתן לאכילה מבושל וכבוש, ולעתים אף בצורת מיץ הנסחט מן העלים. שני מיני הכרוב הנפוצים הם הכרוב הלבן והכרוב האדום, החריף יותר מהכרוב הלבן.

לכרוב ערך קלורי נמוך ולכן מוזכר פעמים רבות (לצד ירקות ירוקים אחרים) בהקשר של דיאטות הרזיה, אם כי אכילתו של ירק אחד כמזון עיקרי, בין אם כרוב או אחר, מסוכנת לבריאות.

הכרוב מכיל ויטמינים רבים, במיוחד ויטמין C וויטמין K. היות שהכרוב נשמר היטב לאורך זמן, השימוש בו היה פופולרי במיוחד בתקופות החורף, עוד לפני המצאת הקירור. כך למשל מנה יומית של כרוב כבוש מנעה מחלות מימאים בתקופת ההפלגות הארוכות של ספינות המפרש. גם הסינים האכילו בכרוב את מיליוני הפועלים שעמלו על הקמת החומה הסינית.

מלבד הכרוב, זנים נוספים של המין Brassica oleracea הם כרובית, ברוקולי, כרוב הקלח וכרוב ניצנים.

כרוב סיני, למרות הדמיון בשמו, שייך למין אחר (Brassica rapa) במשפחת המצליבים, כמו הלפת.

גידול הכרוב:

באופן כללי שני סוגים של זני כרוב משמשים בחקלאות:

• זנים מבכירים אשר מבשילים תוך 50 יום. הזנים המבכירים הם בעלי ראשים קטנים וחיי מדף קצרים ועל כן מיועדים לצריכה מיידית.

• זנים מאפליים אשר מבשילים תוך 80 ימים ויש להם ראשים גדולים. זנים אלו מחזיקים זמן רב ושמשו כירק שכיח בחורף לפני היות המקרר.

הזמן מזריעה לקציר תלוי במזג האוויר ובזן. בניסוי על 22 זנים שנערך באוהיו נמצאו זמנים מזריעה לקציר שנעו בין 62-112 ימים ‏‏[1].

את הכרוב ניתן להנביט קודם בחממה או לזרוע מיידית בגינה. הכרוב הוא צמח הזקוק לקור יחסי ועל כן עונות גידול באביב ובסתיו מצליחות יותר מגידולים של אמצע הקיץ.

שימושים רפואיים:

כרוב מצוי בזנים רבים: כרוב לבן, כרוב ירוק, כרוב אדום, כרוב ניצנים. כרוב שייך למשפחת המצליבים הכוללת גם ברוקולי, כרובית, קולורבי ולפת. למשפחה כולה סגולות בסיסיות דומות. כרוב אינו רק ירק כי אם צמח מרפא בעל ערך רב. בשימוש פנימי כרוב מסייע בעיקר לטיהור מערכות הגוף ובשימוש חיצוני משתמשים בעלי כרוב להכנת תחבושות ולהורדת נפיחויות חריפות. כרוב מקרר, מרגיע גירויים, משכך כאבים, מזין, מסלק רעלים ומשלשל מתון. כרוב עשיר במינרלים כגון סידן ואשלגן, גופרית, סיליקה, מגנזיום וברזל. כמו כן בויטמינים A, B, C ו-E.כמו כן, מקובל להשתמש במיץ כרוב אדום בתור אינדיקטור pH בניסויי מדע המתאימים לילדים.הפיגמנט האדום אנתוציאנין משנה את צבעו בהתאם לחומציות של התמיסה שבה הוא מעורב.

אופן השימוש ב כרוב:

להכנת תחבושות מעלי כרוב יש להשתמש בעלי כרוב שלמים. מרככים את העלים במים חמים ועוטפים בהם את אברי הגוף. מכסים את העלים במעטפת ניילון או בתחבושת קלה כדי לקבע את המקום. להשאיר למשך הלילה. להורדת הנפיחות יש לחזור על הפעולה מידי 4 שעות או עד שהנפיחות יורדת. מיץ כרוב עשיר בחומצה אמינית בשם גלוטמין. מיץ זה הוכח כמרפא כיבי קיבה. יש לשתות את המיץ במשך 10 ימים רצוף, 4 כוסות ליום. כמו כן המיץ עשוי להרגיע במקרה של סרטן הקיבה או המעיים. כמטהר ומאזן לגוף, ערבבו 1 ספל תפוחים מתוקים וחתוכים, 1 ספל כרוב חתוך, 1 כפית זרעי קימל ו 3 ספלי מים. הרתיחו על אש נמוכה מאוד 10 דקות. סננו את הנוזל, הוסיפו מים להשלמה ל 3 כוסות נוזל. שתו חופשי כל היום.

בצל מיובש

בצל הוא איבר אגירה תת-קרקעי הקיים בצמחים מסוימים.

הבצל אוגר מים וחומרי מזון בעונה הגשומה, ומאפשר לצמח לנצלם במשך העונה היבשה. הבצל בנוי שכבות-שכבות של גלדים; הגלד הוא למעשה גלגול של עלה, שעבר התמחות לשמש כאיבר אגירה, ובהתאם התעבה ואיבד את הכלורופיל. בתחתית הבצל ישנו מבנה שטוח המכונה עוגת הבצל, שהוא למעשה גלגול של גבעול. מעוגת הבצל יוצאת כלפי מטה ציצת שורשים, דרכה הצמח סופג את המים והמלחים מהאדמה.

בישראל גדלים גאופיטים רבים בעלי בצל. רבים מהם מצטיינים בפרחים ססגוניים. בין צמחי הבצל בארץ ניתן למנות את השום, בצל הגינה, הנרקיס, השושן, והחצב.

בצל כתבלין:

בצל שקדים וחמוציות

רימון Pomegranate

רימון מצוי (שם מדעי: Punica granatum) הוא עץ תרבותי נשיר ממשפחת הרימוניים, שמוצאו באזור הים הכספי באיראן של ימינו, משם הופץ לכל ארצות אגן הים התיכון.

פרי הרימון, המכיל מאות גרעינים עסיסיים, נאכל ונסחר מאז העת העתיקה, בזכות עמידותו לאורך זמן ובזכות טעמו והסגולות הרפואיות שיוחסו לו. בעת החדשה פחתה צריכת הרימון בשל אי-הנוחות הכרוכה בקילופו ובפריטת גרעיניו, אולם מחקרים שביססו את ערכו הרפואי הביאו, מסוף המאה ה-20, לעלייה מחודשת בצריכתו ברחבי העולם.

הרימון הוא אחד משבעת המינים, ומסמל בתרבויות שונות שפע ופריון, יופי וחוכמה. בשל יפי הפרי וערכיו הסמליים, נפוץ השימוש בצורתו לעיטור מבנים, מטבעות, לבוש ועוד, ומקומות רבים קרויים על שמו.

תיאור הצמח:

הרימון הוא עץ נמוך או שיח המגיע לגובה כ-3 מטרים. עליו מסורגים, מאורכים ומבריקים, וקצות ענפיו נוקשים ומחודדים ולכן דוקרניים. בחורף משיר הרימון את עליו ובתחילת האביב הוא שב ומלבלב. העלים הצעירים אדמדמים ומשנים את צבעם לירוק כחודש לאחר הלבלוב. בתחילת הקיץ (בחודשים מאי - יוני) פורח הרימון. פרחיו האדומים ערוכים במקבצים של שניים עד ששה, ומכילים 9-5 עלי כותרת באורך כ-3 סנטימטר, העולים מתוך גביע נוקשה דמוי כד ששוליו מפוצלים למספר שיניים מפושקות, כמעין כתר.

מגביע זה מתפתח פרי הרימון, ענבה מדומה המתמלאת במהלך הקיץ ומבשילה בסתיו, בין ספטמבר לדצמבר. הפרי הבשל דמוי כדור פחוס בקוטר 10-8 סנטימטר, קליפתו אדומה או צהובה והוא מעוטר בקצהו ב"כתר" (בלשון המשנה "נץ"), שריד לגביע הפרח. כל פרי מכיל מאות זרעים בעלי ציפה עסיסית, אדומה או ורודה. הזרעים מסודרים בגושים המופרדים ביניהם במחיצות דמויות דפים דקים וצהובים. לעתים מתבקע הפרי עם הבשלתו.

הרימון הוא מין גר בארץ ישראל ואינו מתחדש מזרעים באופן טבעי, אך לאחר שנשתל הוא יכול לשרוד כצמח בר גם ללא טיפול האדם. הוא בוית כנראה באלף השלישי לפנה"ס באזור ההרים שמדרום לים הכספי, המקום היחיד שבו הוא עדיין גדל בר. משם הובא לאזור החוף המזרחי של הים התיכון לפני כ-4,000 שנה.

מימים קדומים מוכרים שני זנים עיקריים של הרימון: האחד, זן בעל ציפה כהה שטעמה חמצמץ, והשני, זן בעל ציפה בהירה שטעמה מתוק. כיום מפותחים זנים נוספים, ביניהם בעלי פירות שקליפתם כהה ("רימון שחור"), ובעלי זרעים חסרי גרעין נוקשה, הקלים יותר לאכילה. בנוסף, ישנם זנים ננסיים הגדלים כשיחים מרובי-פרחים שגובהם עד כחצי מטר, וזנים בעלי פרחים מרובי עלי כותרת, המגודלים לנוי.

טקסונומיה:

משפחת הרימוניים (Punicaceae) נמנית עם סדרת ההדסאים (Myrtales), וקרובה למשפחת ההדסיים (Myrtaceae) על בסיס דמיון בצורת הפרחים - גביע נוקשה, עלי כותרת מפורדים וריבוי אבקנים. במשפחת הרימוניים רק סוג אחד ובו שני מינים - הרימון המצוי ומין נוסף, Punica protopunica, אנדמי לאי סוקוטרה שבאוקיינוס ההודי, שפרחיו ורודים ופירותיו קטנים יותר.

מחקרים פילוגנטיים מסוף המאה ה-20 מצאו דמיון גנטי בין משפחת הרימוניים למשפחת הכופריים (Lythraceae), אף היא מסדרת ההדסאים. בעקבות זאת יש המסווגים את הרימוניים כתת-משפחה בתוך משפחת הכופריים.

פרי הרימון ושימושו:

משפחת הרימוניים (Punicaceae) נמנית עם סדרת ההדסאים (Myrtales), וקרובה למשפחת ההדסיים (Myrtaceae) על בסיס דמיון בצורת הפרחים - גביע נוקשה, עלי כותרת מפורדים וריבוי אבקנים. במשפחת הרימוניים רק סוג אחד ובו שני מינים - הרימון המצוי ומין נוסף, Punica protopunica, אנדמי לאי סוקוטרה שבאוקיינוס ההודי, שפרחיו ורודים ופירותיו קטנים יותר.

מחקרים פילוגנטיים מסוף המאה ה-20 מצאו דמיון גנטי בין משפחת הרימוניים למשפחת הכופריים (Lythraceae), אף היא מסדרת ההדסאים. בעקבות זאת יש המסווגים את הרימוניים כתת-משפחה בתוך משפחת הכופריים.

שימושים רפואיים:

רפואה עממית

כבר בימי קדם נודע הרימון בסגולותיו הרפואיות. הרמב"ם מציין כי ניתן להשתמש בקליפת רימון לעצירת דימום מפצעים, ובמיץ הרימון לעצירת שלשול ולהקלה על בחילות ועל כאבי ראש שלאחר שכרות.

מחקרים רפואיים

מאז שנת 1999 החלו להופיע פרסומים מדעיים רבים בנושא פרי הרימון ובנושא עץ הרימון, שמחלקים שונים שלו ניתן להפיק חומרים בעלי תכונות פרמקולוגיות מעניינות.הפרי וקליפתו מכילים סדרה של חומרים הקרויים פּוּניקַ‏לאגינים Punicalagins (השם נגזר משמו המדעי של הרימון). חומרים אלו, הם סוג של טאנינים - פולי-פנולים. חומרים אלה המגיעים לגוף בעת אכילת רימון או פירות אחרים, עוברים מטבוליזם ומהם נוצרת חומצה אֵלַגית‏ (Ellagic acid).‏ בעכברי מעבדה שניזונו ממיץ רימון נמצא ריכוז גבוה של Ellagitannins (חומצה אלגית שנקשר אליה גלוקוז), בערמונית וברקמות מערכת העיכול - בעיקר במעי גס.חומצה אלגית הינה חומר נוגד חמצון המונע יצירת רדיקלים חופשיים, ובכך עשוי למנוע או לעכב התפתחות של תאים סרטניים בכמה סוגי סרטן, כגון סרטן העור, סרטן הערמוניתוסרטן השד.למיץ הרימון יכולת נוגדת חימצון גבוהה מאד,[יותר מאשר יין אדום או תה ירוק. בניסוי In vitro, מתו תאי סרטן הערמונית שנחשפו למיץ רימון, וככל שריכוז המיץ עלה - כך מתו יותר תאים. בניסוי In vivo על עכברים שהוזרקו להם תאי סרטן הערמונית, הצליחו להוכיח שהתפתחות הסרטן הייתה האיטית ביותר - בצורה מובהקת - בקבוצת העכברים שקיבלו לשתות מיץ רימון בריכוז הגבוה ביותר. קיימים ממצאים רבים התומכים בסברה, שמיץ רימון יכול להאט ואף למנוע התפתחות סרטן הערמונית וסוגי סרטן נוספים, וכבר התגלו חלק מהמנגנונים הביוכימיים. טרם בוצעו די מחקרים בבני אדם ולכן הנושא עדיין לא הוכח על בני אדם.השפעת מיץ רימון על מניעת סוגים מסוימים של סרטן השד קשורה כנראה למנגון נוסף: מצאו שמיץ רימון מעכב את האנזים ‎17-beta-hydroxysteroid dehydrogenase‏ ובכך יכול להקטין את רמת האסטרוגן, ואולי בכך למנוע או לעכב חלק מסוגי סרטן השד (עם תאים בעלי קולטנים לאסטרוגן).

במעבדה לחקר ליפידים של הפקולטה לרפואה של הטכניון נמצא, כי אותם פולי-פנולים נקשרים ל-LDL ("הכולסטרול הרע") ובכך מעכבים את חמצונו, ויכולים לעכב התפתחות של טרשת עורקים ולסייע בהורדת לחץ דם.] הורדת לחץ הדם הסיסטולי נגרמת באמצעות הורדת רמת פעילות האנזים ‎ACE‏ (‎Angiotensin-converting enzyme‏) המשפיע מאוד על לחץ הדם. הצליחו להוריד את רמת הפעילות של ACE גם מחוץ לגוף (in vitro) בנוכחות מיץ רימון.

במחקר In vitro נמצא, שמיץ רימון מעכב חלבון מסוים הגורם לנזק בסחוסים של חולים בדלקת מפרקים ניוונית (אוסטאוארתריטיס), ובכך משערים שמיץ הרימון יכול להאט את תהליך הפגיעה במחלה זו.למיץ רימון יש כנראה גם השפעות על מערכת החיסון, במניעת זיהומים נגיפיים ובקטריאלים.

רימון מפורק לחתיכות

ויטמינים ומינרלים

ויטמינים ומינרלים עיקריים בפרי הרימון (כל החישובים שלהלן מתייחסים למנת פרי רימון במשקל של 154 גרם):

ויטמין / מינרל	% מקצובה יומית מומלצת למבוגר
ויטמין C	16%
ויטמין B5	9%
ויטמין K	9%
ויטמין E	5%
אשלגן	11%
נחושת	5%

נתונים כלכליים:

על פי הערכה שנעשתה ב-1986, תנובת הרימונים העולמית עמדה באותה עת על כ-800 מיליון טונות בשנה. יש לשער כי היקף הגידול עלה בשנים שחלפו מאז, שכן ב-2004 גידלו בהודו לבדה כ-500 מיליון טונות בשנה. המדינות העיקריות שבהן מגדלים רימונים הן: הודו, איראן, אפגניסטן ומדינות אגן הים התיכון (טורקיה, ישראל, מצרים, מרוקו, ספרד ותוניסיה). גם בארצות הברית, יפן, סין ורוסיה מתקיים גידול מסחרי של רימונים. מרבית הפרי נצרך בשוקי המדינות המגדלות.

בישראל עלה השטח הנטוע ברימונים מכ-1,100 דונם באמצע שנות ה-90, לכ-4,000 דונם בסוף 2004. בשנים שלאחר מכן המשיכו נטיעות הרימונים בישראל בקצב מואץ, וההערכה היא כי בסוף 2005 היו כבר כ-10,000 דונם נטועים. הגידול החד בנטיעות נבע מעליית מחירי הרימון ומוצריו בשוקי מדינות המערב. מגמת עליית המחירים החלה לאחר פרסום תכונות הפרי כנוגד חמצון וכבעל תועלת בריאותית רבה, והתפתחה יחד עם הגברת המודעות במדינות המערב לצריכת מזון אשר נתפס כתורם לבריאות.

שימושים נוספים

קליפת הרימון והמחיצות הצהובות שבתוכו מכילות צבען חום, שבעבר נעשה בו שימוש כחומר גלם לצביעה, ושמשמש גם כיום לצביעה ידידותית לסביבה של בדים לא סינתטיים. בתקופת המשנה הכינו מקליפת הרימון דיו. הטאנינים שברימון ובקליפתו שימשו בעבר גם לעיבוד וצביעה של עורות.

מענפי הרימון החדים והנוקשים נהגו בעת העתיקה להכין שיפודים לצליית קורבן הפסח.

מידע כללי אודות רימון:

אפשר להשתמש בכמה חלקים של עץ ה רימון למטרות רפואיות. לגזע רימון יש פעילות הקוטלת תולעים, אך השימוש בו גורם לתופעות לוואי קשות כגון בחילה והקאות. בגלל התכולה הגבוהה של טנינים בקליפת פרי ה רימון, מומלץ להשתמש בקליפות לטחורים ולפיסורה. הטנינים מכווצים רקמות ובכך עוזרים לריפוי מהיר. פרי רימון עשיר בפלבנואידים, נוגדי חימצון חזקים, העוזרים במיוחד לשמירה על תקינות כלי הדם ובכך מונעים מחלות לב וטרשת עורקים.

אופן השימוש ברימון:

לשמן קליפות רימון לטחורים: יש למלא רבע צנצנת קליפות רימון ואת שאר הצנצנת למלא שמן זית. לחכות שבועיים. אחרי שבועיים השמן מוכן לשימוש – למרוח את המקום הפצוע אחרי יציאה ולפני השינה.